תערוכת צילומים שהוצגה לרגל יום האשה הבינלאומי במקלט לנשים מוכות בתל אביב, הפכה רלוונטית במיוחד בימים אלה, הרוויים באלימות בתוך המשפחה.
מיכל קופר, 28, אלופת ישראל בהרמת משקולות לנשים בשנים 92'-98', מציגה בתערוכה, הנקראת "נשות הברזל", צילומים של נשים העוסקות בהרמת משקולות, ספורט שנחשב לגברי במיוחד.
הצילומים בתערוכה צולמו על ידי קופר במהלך השנים בהן היתה ספורטאית פעילה ונטלה חלק בתחרויות בינלאומיות ובמחנות אימונים. קופר:" כל אחד נהיה חזק בדרך שלו. אחד לומד את זה בדרך של קושי בספורט, ואחד לומד את זה בקושי בחיים. אני קוראת לזה התפתחות מתוך כאב".
העולם נהיה אלים יותר
הרעיון לקיים את התערוכה במקלט לנשים מוכות הגיע מרונית לב ארי, מנהלת המרכז. לב ארי: "המיוחד בתערוכה הוא הצירוף של נשים שהיו קורבן ולקחו את גורלן בידן והגיעו למקלט, ושל הנשים הכי חזקות, מרימות המשקולות. חשבתי שזה יגרום להעצמת הנשים המוכות המטופלות כאן, מבחינה פסיכולוגית. לדעתי, אישה שמקרינה כוח, אפילו בשפת הגוף, יש בזה משהו שמרתיע מלראות בה פוטנציאל של קורבן".
"אני חושב שדווקא להציג את התערוכה במרכז,עם האלימות שהוכלת וגוברת, זה נכון", אומרת קופר. "להראות שנשים הן לא מוכות, הן גם יכולו להיות חזקות. אולי זה שמראים את זה כאן, יכול לתת כוח לנשים. לא סתם אני מציגה עכשיו את התערוכה, סמוך ליום האישה הבינלאומי, וחצי שנה לפני האולימפיאדה בסידני, שבה, בפעם הראשונה, ייכנס ענף הרמת משקולות נשים כספורט אולימפי".
זה יצא גם בסמוך לפרשת יצחק מרדכי "זה במקרה, אבל זה נכון שהעולם נהיה אלים יותר".
את קוראת לנשים שסובלות מאלימות, להגיב בחזרה באלימות?
"לא,המטרה היא לא להחזיר. גם נשים שמתחרות בהרמת משקולות לא מתחקות בגברים שמרימים משקולות. זה לא הקטע.
צריך לעמוד על שלך, ואם לא טוב לך, לקום וללכת. להיות חזק. כמו שאני קמתי והלכתי מהספורט ברגע שהרגשתי שזה כבד עלי. לא לתת לחיים להוביל אותנו, שאנחנו נוביל אותם, ובטח לא לתת לאנשים אחרים להוביל אותנו, שזה גם הדבר שקיים בספורט. יש מדינות שבהן אתה רואה ספורטאיות שהן כמו החיילות של המאמנים שלהן. אולי זה הקשר לנשים מוכות, שגם הנותנות לגבר להחליט מה טוב בשבילן".
כוחניות נשים מרוככת
מיכל קופר החלה להתאמן בהרמת משקולות בגיל 20, לאחר שסיימה את שירותה הצבאי. "התאמנתי בחדר כושר והיה לי נורא משעמם",היא אומרת."הרגשתי שהרמת משקולות מתאימה לאופי שלי. זה ספורט אינדיבידואלי, לא צריך פרטנר". קופר התאמנה במשך שבע שנים בענף, וכיום, לאחר שפרשה מתחרויות, היא מאמנת נשים אחרות בהרמת משקולות.
איך קיבלה הסביבה הקרובה את ההחלטה להתאמן בהרמת משקולות?
"בהחלט עיקמו אף, אבל אחרי זה התרגלו לרעיון וקיבלו את זה. זה ההפך להיות חלק ממני".
וגברים שמרימים משקולות?
"באופן כללי יש פרגון נורא גדול, אבל יש גם הרבה שוביניסטים, כמו בכל מקום. יש כאלה שלא מעריכים את זה, ואומרים שבת לא צריכה להרים משקלות. אבל הרוב מפרגנים".
איזה סטיגמות יש על מרימות משקולות?
יש סטיגמות שקשורות לענף עצמו, בגלל שיש לאנשים דעה שהעוסקים בספורט הם גמדים או הרי אדם, אז כשמנסים להגיד שאשה עושה כזה דבר, הדבר הראשון שעולה בראש הוא שהאורך והרוחב שלה זה אותו דבר. התערוכה מראה שהעיסוק בספורט לא מפריע לאסתטיקה. ספורטאית היא קודם כל אשה".
יש צד נשי בהרמת משקולות?
"אני חושבת שזה קטע כוחני-נשי, אבל כוחני מרוכך. זה ההבדל. גברים באים מתוך מצ'ואיזם וכוחניות, נשים באות להוכיח את ההפך. בעיני הן חזקות, אבל לא רק פיזית, להרבה מרימות משקולות יש כל מיני סממננים נשיים, כל לק בציפורניים. זה לא אומר שאם את מרימה משקולות את מוזנחת".
את רואה בתערוכה חלק ממאבק פמינסטי?
"אני לא רואה את עצמי כפימינסטית. אני לא מנסה להידמות לגברים. גברים נולדו חזקים יותר מנשים. זו עובדה ביולוגית. אבל עצם העובדה שפיזית נשים יותר חלשות, לא אומרת שהן לא יכולו לעשות את אותם הדברים בדרך שלהן,בדרך הנשית. זה בעצם המסר שלי".
