מיכל קופר שוקלת רק 58 ק"ג אבל מסוגלת לדחוק 80 ק"ג ולהניף משקולת של 60 ק"ג. חברתה, מיכל שחר, שוקלת רק 51 ק"ג אך מסוגלת לדחוק 60 ק"ג ולהניף 50 ק"ג. השלישית בחבורת מרימות המשקולות הישראליות היא כנרת וינשטיין שמשקלה 65 ק"ג והיא מסוגלת להניף 62 ק"ג ולדחוק 70.
מרימות משקולות? בישראל? תתפלאו, אבל יש נשים העוסקות בענף הזה. הענף לא נהנה מתקציבים שמנים או מהכרה גורפת, אבל הוא מתקיים אי שם בין שאר ענפי הספורט התחרותיים הזנוחים והבלתי פופולריים.
הפלישה לענף הרמת משקולות המעוז הגברי האחרון כמעט בספורט האולימפי (מלבד האגרוף, שמנצח בנקודות אבל גוסס מפרקינסון) יכולה להיחשב ההישג המשמעותי האחרון של המהפכה הפמיניסטית.
לפני חודשים אחדים התקבלה בקונגרס האולימפי באטלנטה החלטה שהפכה את הענף לספורט רשמי גם של נשים. בסידני 2000 יתחרו, אם כן, כ-80 ספורטאיות שעוסקות בהרמת משקולות. וגם לנו יהיה ייצוג, ועושה רושם שאפילו הולם.
הבולטות שחבורה הן קופר, 26, שמתאמנת כבר חמש שנים ומחזיקה בתואר אלופת ישראל בהרמת משקולות ובין היתר הישגיה מקום שלישי בתחרות בינלאומית שנערכה באתונה ומקום 13 באליפות העולם בשנת 94' (מתוך 20 משתתפות).
שחר, 23, שהגיעה לספורט המשונה משהו רק לפני חצי שנה, לאחר שנים של אימוני אתלטיקה (ריצות קצרות בעיקר).ווינשטיין, 24, שכבר זכתה להישגים בזירה הבינלאומית. המבחן המכריע של השלוש יתקיים בעוד כשנתיים, באליפות העולם שתיערך באתונה כשנה לפני האולימפיאדה. אם תזכה נבחרת ישראל (התחרות היא קבוצתית והקבוצה כולה תמנה עשר משקולניות) באחד מ-18 המקומות הראשונים, יוכלו הבנות להימנות על הסגל האולימפי שלנו. אבל הדרך עוד ארוכה, ובינתיים נאלצות המשקולניות להתאמן באולם אימונים עלוב השוכן במקלט במעונות הסטודנטים של אוניברסיטת ת"א. התקציב הזעום לאימונים, שלא מאפשר להן להיפטר מדאגות פרנסה יומיומיות, מגיע מאס"א ת"א, אגודה השייכות למרכז הספורט באוניברסיטה.
בלשון המעטה, אפשר לומר כי לנשים העוסקות בענף המשקולות יש תדמית בעייתית: הרי גברים בסגנון רב בריח, עם ירכי ענק וכתפי אטלס, המניפים אל מעל לראשם הזעיר גושי ברזל אימתניים, הם האבטיפוס של הענף. אז נכון שהם עושים זאת האמצעות שימוש באיברי גוף שיש גם לנשים, אבל כשמדובר בנשים עדינות זה נראה משונה.
מה שמדהים עוד יותר בהקשר הזה הוא סעיף מספר 6 בחוקת הרמת משקולות, לפיו מחויבת כל אשה המבקשת להשתתף בתחרות רשמית של הענף, לעבור בדיקת מין. סליחה?! כן, כן. באמצעות בדיקת כרומוזומים, הנעשית מדגימת רוק, מבקשים למנוע הסתננותם של גברים מנותחים לתחרות. מי שעוברת את הבדיקה בהצלחה זוכה בתעודה המאשרת את נשיותה.
שחר,קופר ווינשטיין רחוקות מאוד מן הטיפוס האנדרוגני המצטייר בסעיף מספר 6. אחת הסיבות המכריעות לכך שהן אינן "רולות" ובכל זאת ספורטאיות עם עתיד בענף, היא העובדה שבענף זה, כמו בכל ענפי הספורט האינדיבידואליים, העובדה המנטלית היא משמעותית ביותר. השרירים, כמובן, עוזרים, אבל הם לבדם לא יכולים לעמוד במשימה.
היכולת להרים משקולת כבדה, שמשקלה לעתים כפול ממשקל הגוף ויותר, היא תוצר של טכניקה, ריכוז, נחישות וכמובן גם כוח. השלוש מקרינות שקט ועוצמה, שרק שליטהעילאית, גופנית ונפשית, יכולה להקנות לבעליה. מבחינה מנטלית קיים דמיון בין הרמת משקולות ליוגה, למשל. בנוסף, הרמת משקולות דורשת סוג מסוים מאוד של מאמץ פיזי, המשפיע גם על כיוון התפתחות השרירים. בהרמת משקולות מדובר בכוח מתפרץ,כלומר, ביכולת לממש תוך זמן קצרצר את מירב פוטנציאל הכוח והמהירות ולהגיע למקסימום מהירות תוך שבריר שנייה. בענפי ספורט הדורשים מאמץ מרוכז וקצר, כמו הרמת משקולות וריצה למרחקים קצרים, מפתחים הספורטאים שרירים קצרים וחזקים. לעומתם, הוסקים בענפים הדורשים מאמץ ממושך יותר, כמו ריצות למרחקים ארוכים, מפתחים שרירים ארוכים וגמישים יותר.
קופר מאשרת: " מבחינתי, בגלל שאני עובדת כל כך קשה, זאת מין תרפיה. הריכוז הגדול שכרוך באימונים מאפשר ניתוק מוחלט. את שוכחת מכל העניינים הסביבתיים, והמוט הכבד בידיים הוא העיקר. האפשרות להתמודד פתאום עם משהו שתלוי רק בך, היא אפשרות נפלאה מבחינתי". משקלו של המאמץ המנטלי בתחרות, עשוי להגיע עד כדי 70 אחוז מכלל המאמץ,מעריכה שחר.
אבל הסיטגמה בכל זאת מעסיקה אותן. האיש שצעק להן "אז מה, בנות, כבד?", כשיצאנו לצילומים ברחובות ת"א, וגם חזר על זה אולי 12 פעם, היה אולי גבר מתוסכל, אבל בטח לא יוצא דופן. וינשטיין מספרת שהרבה אנשים שלא מכירים אותה "חושבים שהספורט הזה זאת מוטציה, שזה פוגם בנשיות". וינשטיין, הנשואה, אפילו שומעת הערות בנוסח: " אז מה , יהיו לך ילדים, את?".
שתי המיכליות וכנרת, המשקולניות הכי רציניות בארץ כרגע, מתאמנות בין ארבע לשש פעמים בשבוע. מספר האימונים שהן מצליחות לקיים תלוי בעיקר בטרדות הפרנסה שלהן. לקופר, המתאמנת כבר חמש שנים, יש חנות צילום ברמת-אביב ג', והיא "מסודרת" מבחינה כלכלית יותר מהאחרות. וינשטיין ושחר, סטודנטיות שנה ג' במכון וינגייט, נאלצות לנדוד בין הלימודים לעבודות מזדמנות ואימונים. שחר עובדת יום אחד בשבוע כמדריכת ספורט לילדים מפגרים. ווינשטיין, המתגוררת בזכרון-יעקב, עובדת בסטימנצקי נתניה.
מי שבכל זאת מקל עליהן את כל העניין הוא עדי ברנה, המאמן, שכולן יודעות שבלעדיו לא היו שם שחר אומרת שברנה מבחינתה הוא "מודל מושלם של מאמן בספורט אינדיבידואלי. הוא מקצוען, הוא יודע לתת תמיכה מנטלית, הוא אמין.אם הוא אומרשאני אהיה מסוגלת להרים בתוך פרק זמן מסוים משקל כלשהו, אני אאמין לו. הוא קורא אותנו בצורה מושלמת".
ברנה היה מרים משקולות בעצמו, ובמהלך הקריירה שלו השתתף בשלוש מכביות, זכה במקום שלישי בתחרות בינלאומית שנערכה בטהרן ב-74' והיה אמור להשתתף גם באולימפיאדת מינכן. פציעה חמורה בכתף השאירה אותו בארץ, ובדיעבד, הצילה את חייו.
האליפות הראשונה לנשים בהרמת משקולות התקיימה במיאמי, ארצות הברית, לפני עשור. אל המקום האקזוטי ושטוף השמש הגיעו אז גם שני נציגים מישראל: עטרה דפני, שהיתה מרימת המשקולות הראשונה בארץ, ועדי ברנה, האמן. דפני, שלא זכתה אז בהישג נכבד, הוטסה לשם בסיועו הנדיב של ברנה, ששילם את כל ההוצאות מכיסו הפרטי. אף אחד לא דיבר על זה בזמנו, וחוץ מבני המשפחות ומעט מקורבים, אף אחד גם לא ממש ידע. דפני, כזכור, המשיכה בהפרחת השממה בארץ והפכה לחלוצת הבודי בילדריות בישראל.
השלב הבא בדרכה של שחר לאולימפיאדה הוא אליפות אירופה. שחר היא הנחושה ביותר מבין השלוש, ואני לא הייתי הראשונה ששאלה אותה אם היא יעל ארד הבאה. סדר יומה נע כולו סביב העיסוק במשקולות. על השאלה איך אפשר לחיות ככה, היא אומרת שמדובר, מבחינתה, "בפיצוי על חסרים אחרים". "האימון", היא מרגישה, "ממלא תכלית שהיא הכל כרגע. אני הולכת לישון ב-22:00, לא שותה, לא יוצאת, ישנה לפחות שמונה שעות ביממה. אני מסורה לעניין לחלוטין".
- ואת לא מפחדת מההתנפחות של הגוף?
"אני עוברת את השלב הזה עכשיו. הגעתי דרירה מהאתלטיקה. לא, אני לא חושבת שזאת בעיה".
- את חושבת שזה ספורט בריא לנשים?
" כמו כל ספורט. דרך אגב, כל ספורט מקצועני מזיק לגוף".
- ואיפה את תהיי לקראת שנת 2000?
" מבחינתי זה הכל או לא כלום. מקום שישי באליפות אירופה באפריל,קודם כל. אם לא ילך אני אעזוב".
בינתיים שחר וקופר עורכות ביניהן תחרות אימונית. ברנה הבטיח פרס למי שתצליח לדחוק 80 ק"ג. 80 ק"ג, הוא מסביר, נחשב כבר לתוצאה יפה בקנה מידה בינלאומי בקטגוריית המשקל של השתיים.
קופר, עם כמה קילוגרמים פור על שחר, שיא אישי(בתנאי תחרות) של 80 ק"ג בדחיקה וותק של חמש שנים בענף,אומרת שהתחרות ביניהן לא הוגנת לטווח הארוך, וצריך להציב מולה תוצאה שהיא עדיין לא השיגה. בינתיים היא נכשלת פעם אחר פעם, אבל לא מוותרת. שחר, שהיא יצור קטנטן וחזק, מצליחה, לראשונה, לבצע "חצי דחיקה" במשקל 80 ק"ג. היא צפויה להיות הדבר הבא בספורט הישראלי. אם רק יתנו לה.
היום אמורים לבקר באימון אנשי היחידה לספורט הישגי. אם יחליטו לתמוך באימונים ולסייע במעט כסף, יכול להיות שענף הרמת המשקולות לנשים יחדל להיות אקזוטי (במקרה הטוב) או איזוטרי כפי שהוא היום, ויהפוך, בשנים הקרובות, לדבר הבא בספורט הישראלי.
מיכל קופר. " זאת מין תרפיה"
